דברים לזכרו של ז'אק מירב 05/12/1935 - 21/06/2015
מאת חברו יעקב וייס
 
 
Jacques Meyrav
 
ידידי משכבר הימים
לזכר ימים יפים
חבריך כולם המומים 
הלבבות דואבים
כולם דומעים
לאן זה תמהר
הרי מעולם אינך מוותר
תמיד היה מה לשפר
אתה ולא אחר 
היתה לי חבר
בנסיבות קשות מתברר
היתי בוחר בך שוב ולא באחר
להיות כלוא איתו בהסגר
במעט חרוזים
במקום הספדים
את תחושתי מבטאים
הצוות שלך שאותך אוהבים
וכל כך לטובה זוכרים !
יענקלה .
‏מרגיש/ה ‏עצוב‏.
 
 
 
 
 
 
יומן אלג'יר
23 ביולי – 31 באוגוסט 1968
חטיפת מטוס אל-על
מאת: ז'אק מירב
 
מבוא
 
יומן זה נכתב בעת שהותי בשבי האלג'ירי בעקבות חטיפת מטוס אל-על על צוותו ונוסעיו בחודש יולי 1968.
למעשה, לא הייתי אמור להיות על טיסה זו, אך היות ולמחרת היה לי מבחן באוניברסיטת תל-אביב והייתי מתוכנן לטוס לניו-יורק, התחלפתי עם כלכל בכיר אחר שהיה מתוכנן לטיסת רומא ה"קצרה"!
עוד "קוריוז", בבוקר הטיסה, טילפן אלי ידידי הטוב מרסל לוזה שהגיע לארץ עם בנו התינוק, סאשה ואשתו הטריה, וונדי, לאחר שסיים את שהותו בזמביה- אפריקה וקבענו שניפגש למחרת אחר הצהריים. אפשר להבין את אכזבתו כאשר לא הופעתי, מבלי שידע על היותי בין הצוות החטוף.
בצוות המטוס היו: קברניט – עודד אברבנאל, טייס משנה- מעוז פורז (ז"ל), טייס חניך-אבנר סלפאק, מהנדס טייס-יונה ליכטמן (ז"ל), כלכל בכיר-ז'אק מירב, דיילת בכירה-ג'ודי אבנד, דייל בכיר-רן ניר, דיילת-נירה אבניאלי,

דיילת זוטרה-עדנה בכרך, דייל זוטר-יעקב ווייס.
מפחד שיתגלה, כתבתי את היומן באותיות זעירות על דפי פנקס קטנטן שהיה בכיסי והחבאתי כל יום ב... תחתונים שלי.
עם חזרתנו מהשבי, נפוצה השמועה על היומן ועיתונים רבים רצו לרוכשו ולפרסמו, אך ללא שום הסבר, קיבלתי הוראה מפורשת ממנכ"ל אל–על דאז, מרדכי בן-ארי, כי השב"כ הורה לא לפרסמו... וכך הוא נשאר אצלי חבוי ונשכח כ-42 שנה.
 
לאחרונה, עם כתיבת הביוגרפיה של חברי "החמישייה" ובניית אתר באינטרנט על חברות של חמישה ידידים המחזיקה מעל ל-60 שנה (ואני בתוכם כמובן)  www.storyof5friends.com/5friends  , הפצירו בי לפרסמו.
לאחר כל כך הרבה שנים, כאשר לא הבנתי מלכתחילה מדוע אסרו עלי לפרסמו, הוא מובא להלן, מילה במילה עם הרחבות פה ושם שעלו בזכרוני בעת ההעתקה.
אני מקווה שתמצאו בו עניין!
בברכה
 
ז'אק מירב ( מאי 2010)
 
היומן בצורתו וגודלו המקוריים
 
 meirav diary01.jpg
 
 
 
23 ביולי 1968
המראה מרומא, מעט אחרי חצות, המטוס לא מלא, אני מורה לדיילים להוציא מהר את הארוחה הקלה מפאת השעה המאוחרת, כדי לאפשר לנוסעים לנוח לאחר מכן.
אני ניגש למטבח האחורי כדי לעזור בהעמסת הארוחות לעגלת ההגשה כשהדיילת הבכירה, ג'ודי אבנד, רצה לעברי, כולה חיוורת ורועדת ומנסה להגיד לי משהו... אני חושב לרגע כי קיבלה התקף כלשהו עד שבקושי היא ממלמלת: "מחבלים.. חוטפים.. אקדחים..רימונים ..!" מוכה הלם, אני רץ  לקדמת המטוס כדי לברר מה קורה. בדרך עומד לו מחבל עם אקדח שלוף ביד אחת, רימון (ללא נצרה) ביד השניה, דוחף לי את האקדח בבטן ומצווה עלי באנגלית עילגת:"Sit down or me shoot!". אני מנסה לומר לו שאני אחראי וחייב לדעת מה קורה כאשר באותו רגע, נפתחת הדלת של תא הטייס ומשם נזרק החוצה הקצין הראשון, מעוז פורז כולו נוטף דם מראשו וחולצתו הלבנה כעת בצבע בורדו ואחריו, יוצא מהנדס הטייס, יונה ליכטמן, מאוד "קול" ואומר לי בקול רגוע: "אין מה לעשות ז'אק, שני מחבלים נמצאים בתא הטייס עם אקדחים ורימונים, בוא נטפל במעוז!". כולי רועד מכעס ואין אונים, אני סוחב את מעוז יחד עם נוסע עובד אל על, אלקנא שמן, למושבים האחוריים, מורה לדייל ולדיילת לפתוח את קופסת העזרה הראשונה לשעת חירום וכולנו מנסים לעצור את הדם הזורם מראשו של מעוז. הוא נראה מעט מתאושש ומלמל:  "ירו לי בראש שלוש פעמים"! ועם כל זאת, מוציא מכיסו תעודת טייס קרב של חיל האוויר ומבקש שנסתיר אותה לפני שימצאוה המחבלים. אנחנו דוחפים אותה בין ריפוד המושבים בתקווה כי לא תימצא.
בינתיים, מסתובב לו המחבל השלישי, כולו גאה מהצלחת המבצע, האקדח עדיין שלוף ודרוך ורימון היד עדיין ללא ניצרה, מצביע על הדיילת נירה אבניאלי ואומר לה כי כשהכל ייגמר הוא "יתחתן איתה"!!. יונה בינתיים אומר לי כי על פי המסלול שנצטווה הקברניט עודד אברבנאל לטוס בו, אנו כנראה בדרך למקום כלשהו בצפון אפריקה. אבן נגולה מלבי כי הפחד הגדול ביותר הוא להיות בידי הסורים אשר עינו באכזריות את שבויינו ממלחמת ששת הימים.
אני מתחיל לדבר בערבית עם המחבל הרברבן ומנסה להסביר לו כי אנחנו כבר בידיהם וכדאי להחזיר את הנצרה לרימון שבידו. אני לא יודע מה יקרה אם יתפוצץ רימון יד במטוס דחוס וחששתי כי המטוס יתפרק באוויר מעוצמת הפיצוץ. אך הוא משיב כי איבד את הנצרה. אני חושב על פתרון כלשהו ועולה בדעתי שאם ניצור חבל או תיל מתכת ונקשור אותו סביב המנוף והרימון, יהיה יותר בטוח מאשר יד אדם העלולה להתעייף. לבסוף, השתמשנו בתיל המתכת ששימש לסגירת שקי ההקאה שנמצאים בכיסי המושבים, כורכים מספר רב של חוטי המתכת אלה באלה ויוצרים תיל ארוך וחזק והבחור מסכים לכרוך אותו סביב הרימון והמנוף.
אני מבקש שירשו לדיילים לאסוף את מגשי הארוחה משולחנות הנוסעים אשר יושבים כל העת עם ידיים על ראשיהם כפי שציוו המחבלים. לבסוף יש הסכמה ולאחר האיסוף, אנחנו מתיישבים ומחכים לכל אפשרות שלא תבוא.
מאחורי יושב זוג צעיר מדרום אמריקה – כנראה יהודים והאשה ממררת בבכי. אני מנסה להרגיע אותה ואומר לה כי אנו נלקחים לארץ פחות או יותר סבירה, אך היא משיבה כי היא בוכה בגללנו ביודעה כי נתינים זרים ישוחררו מיד! 
 
השעה 02.45 לפנות בוקר, אני כבר יודע שנוחתים באלג'יר! איזו הקלה! זאת היא בכל זאת ארץ שספגה תרבות צרפתית כל כך הרבה שנים! רק נקווה שעוד נותר מזה משהו.
 
נחיתה באלג'יר, המטוס מוקף שיריוניות משטרת הבטחון (מקבילה ל – CRS הצרפתי), מביאים סולם והצוות מצטווה לרדת ראשון. אני לוקח את התיק שלי ושואל מה קורה עם הנוסעים ומקבל תשובה נרגזת שזה כבר לא ענייני!      
אנחנו נלקחים לחדר גדול שנראה כמשרד משגרה של חברות תעופה. מסביבנו שוטרים אלג'ירים חמורי סבר, עוקבים באלף עיניים על מעשינו ובכל פעם שמישהו ניגש לתיקו כדי להוציא משהו, הם מייד קופצים ונדרכים. גם כשרוצים לגשת לשירותים, מתלווה שוטר חמוש שעומד ליד הדלת עד שמסיימים וחוזרים לחדר!
 
השעות נוקפות, השמש מפציעה ואנו ממשיכים לשבת באותו אולם, בערפל גמור, אף אחד לא מיידע אותנו, אך הבטן מקרקרת מרוב רעב. אני נזכר פתאום כי קניתי ברומא 2 קופסאות גדולות של "באצ'י", מין עיגולי שוקולד ממולאים, בטעם נפלא ומיד מוציא אותם מהתיק ומחלק לכולם (אפילו לשוטרים שמסרבים לקחת).
 
לקראת הצהריים מגיע קצין ומודיע לנו (בצרפתית) כי עוד מעט יטפלו בנו! אני ניגש אליו ומתלונן על כך שמשאירים אותנו שעות על גבי שעות ללא ידיעה כלשהי ובמיוחד ללא מזון! הוא סובב אלי ומצהיר בחגיגיות: "מי שרוצה לכבוש את העולם חייב לדעת גם לסבול!!"
אין לתאר את פרצי הצחוק של החבר'ה כשאני מתרגם להם זאת מצרפתית...
 
לאחר כ-38 שעות ללא שינה (כולל היום לפני הטיסה הלילית), מעבירים אותנו בליווי שוטרים חמושים למעין קסרקטין של בסיס המשטרה, צריף ארוך ובו מחיצה באמצע ומשני צדדיו מיטות קומתיים. מורים לנו כי הגברים יישנו בצד אחד והדיילות בצד השני. אני מתקשה לעצום עיניים אך בסופו של דבר, העייפות גוברת ואני נרדם עם המדים על מיטה עם מזרון קש ושמיכה צבאית. במשך הלילה אני שם לב כי שוטרים מסתובבים בצריף, כנראה כדי לשמור על "טוהר המידות" – שמא חס וחלילה, לא יעברו הגברים לצד של הנשים!
 
24 ביולי 68 - יום שני בשבי:
 בשעות הבוקר המוקדמות, נכנס שוטר עם דרגות של מעין רס"ר, בידו קומקום קפה, לחם מאורך (באגט) וחפיסת שוקולד ומודיע לנו כי לאחר ארוחת הבוקר, יבואו קציני הבסיס כדי לחקור אותנו.
אנו חולקים בלחם (ל-10 אנשים) אך זורקים את חפיסת השוקולד המעופש מעבר לסורגים.
לאחר זמן מה, מגיעים 3 קצינים עם ניירות ביד וקוראים לכל אחד מאיתנו, עם תיק היד שלו, החל מהקברניט וכלה בדייל הזוטר שבצוות. מובן שאני נאלץ לשמש כמתורגמן היות והקצינים דיברו רק צרפתית וערבית אלג'יראית. תחילה הם מפשפשים בתיקים שלנו, בודקים כל פיסת נייר (ברשותי נמצאים רוב מסמכי המטוס) ומתחילים לשאול על כל הפרטים של כל אחד, איפה נולד, אם שירת בצבא, באיזה תפקיד וכו'.
מובן שהקברניט, טייס המשנה והטייס החניך בצוות (שני האחרונים עדיין טייסי קרב במילואים), מספרים כי למדו לטוס בבית ספר אזרחי לטיסה ושירתו כחיילים פשוטים בצבא! אני לא יודע עד היום אם הם מאמינים לסיפורים, אך אני משתדל בזמן התרגום להישמע הכי אמין שאפשר. חששתי בעיקר שמא תיוודע להם עובדת היות אבנר סלאפק (הטייס החניך) אחד מטייסי הקרב המעולים של חיל האוויר אשר הפיל כמה חודשים קודם לכן כמה מטוסים סורים מעל הכינרת.
אותי, בהיותי היחיד מבין כל הצוות (חוץ מיונה ליכטמן שנולד בהונגריה) שלא נולד בארץ, ובראותם בדרכון כי אני יליד מצרים שאלו מדוע עזבתי את מצרים ועברתי לישראל. מובן שאני מספר כי התנכלו אלי בבית הספר בגלל היותי יהודי ולכן החלטתי לעזוב. גם את זה הם קונים מבלי לחטט יותר מדי.
החקירות נמשכות כחמש שעות. בצהרים מביאים לנו מגשי אוכל מחברת התעופה האלג'ירית שהיה די טפל לטעמי.
בערב, שוב מגיעים החוקרים וחוקרים ארוכות את הקברניט ואותי על מהלך החטיפה.
בתום החקירות אנחנו דורשים בתוקף מהקצינים ששהו במקום, כי יטפלו בפצע של מעוז פורז, טייס המשנה שלנו שנפצע בראשו בעת החטיפה. לא נענים מכל מיני תואנות אך אנו לוחצים שוב ושוב עד שנעתרים ואני מלווה אותו למרפאת הבסיס, שם מחטאים את הפצע וחובשים אותו.
במהלך החקירה, שהתקיימה מחוץ לקסרקטין, אני מבחין בנוסעים היושבים באולם סמוך, לא ברור לי אם אלה רק ישראלים או כל נוסעי המטוס.
אותו לילה, אני נרדם שוב עם המדים, כמו כולם, ומחכה לשעות הבוקר בדאגה לגורלנו.
 
25 ביולי 68 – יום שלישי בשבי:
  שוב אותו קפה טפל, אותו באגט וחפיסת שוקולד מעופש, שאנו זורקים מבעד לחלון המסורג. אנחנו רואים כי אחד השוטרים ששומרים עלינו מרים את החפיסה ודוחף אותה לכיסו. התחלנו להמר על מי מהשוטרים ירים ראשון את החפיסה!
 
מחליטים להתארגן בתנאים הקיימים ואז צץ בי הרעיון ללמד את החבר'ה צרפתית (חוץ מהקברניט שידע את השפה היטב). אני מכין תוכנית סדורה עם פלקטים, מילים ומשפטים. הצוות קשוב דווקא ומתחיל להתעניין בשפה. אני רומז להם כי יתכן ונישאר כאן הרבה שנים וכדאי להם להבין לפחות אחת מהשפות המדוברות כאן!
 
לפני הצהריים מגיע מפקד הבסיס ופונה לקברניט בהבעת  צער על המצב: "נפלתם לנו מהשמיים", טען (תרתי משמע!). מזמינים את כולנו לצאת לחצר הגדולה ובה בריכת שחיה (מאוד מוזנחת!) לראשונה אנו פוגשים את הנוסעים הישראלים שמספרים כי בבוקר החטיפה נערכה "סלקציה" בין הנוסעים. כל בעלי הדרכונים הזרים שוחררו והוטסו בו במקום חזרה לרומא במטוס אלאיטליה.
אני מבקש מהרס"ר שהציג עצמו בשם "לג'מי" (Lajmi) שינסה למצוא עבורנו בגדים ולבנים להחלפה, מאחר ואנו כבר ימים מספר עם המדים. הוא דווקא נחמד ומבקש שנכין רשימה של כל מה שאנו צריכים והוא ישתדל להביא זאת מה"קנטינה" (השק"ם) של הבסיס.
אחר הצהריים מביאים לנו מכנסיים קצרים וחולצות בצבע חאקי. לא היו לבנים ומגבות  ועבורם נאלצתי לשלם בכסף שהיה ברשותי ממכירות ה"דיוטי פרי" במטוס וגם כסף מעודד. למזלנו, לפני הטיסה קניתי שלושה סבוני "ירדליי" ואנו יכולים סוף סוף להתרחץ איכשהו ב"מקלחות ציבוריות" בקרבת מקום.
אני מבקש גם נייר טואלט [עד עתה השתמשנו ברוב הניירת שהיתה ברשותנו] שכן בשירותים "הערביים" – אין אסלה אלא רק בקבוק מים ל"ניגוב" הישבן!
 
26 ביולי 68 – היום הרביעי בשבי:
הבוקר מעירים אותנו מוקדם, מבקשים שנלבש במדים כי מתקיימת מסיבת עיתונאים.
לוקחים אותנו לאזור הבריכה ומחלקים לנו משקאות קלים. צוותי טלוויזיה רבים, מקומיים וזרים, עוטים עלינו ומתחילים לשאול שאלות, אך האחראים המקומיים לא מאפשרים להם לעשות זאת ואומרים כי מאוחר יותר תינתן להם הזדמנות לשאלות.
יחד עם הנוסעים הישראלים אנחנו מוזמנים לאולם ענק ובו שולחן ארוך ערוך עם מיטב המאכלים המזרחיים, ובראש קערות ענק של קוסקוס ומרק עם מיני בשרים. ללא היסוס מתיישבים ואוכלים בהרבה תיאבון, כשמצלמים אותנו מכל עבר.
לאחר הארוחה, מושיבים את הצוות על כיסאות מחוץ לאולם ומתחילים לצלם ולהקליט. העיתונאים מראיינים כל אחד מאיתנו שמספר מה קרה בזמן החטיפה.
הקברניט – עודד אברבנאל, נשאל מדוע נכנע כל כך מהר לחוטפים ותשובתו :"גם אם סבתא זקנה היתה מאיימת עלי עם אקדח צעצוע ומורה לי לנחות בגינה של בתה, הייתי עושה זאת כדי לשמור על שלום הנוסעים"!
נוסעי המטוס מרוכזים לא הרחק ואף אותם שואלים על החטיפה.
לאחר הראיונות, ניגש איש צעיר יחסית, לבוש במיטב האופנה, מציג עצמו כסגן ראש משטרת הביטחון האלג'רי (מייד הדבקנו לו כינוי - ("Lover Boy" ומבטיח חגיגית כי נשתחרר בקרוב והדגיש כי זהו לא "בקרוב" מזרחי.
בערב, הוא שוב ומבקר אותנו בקסרקטין יחד עם "משלחת" כנראה חברי אש"ף. מפקד המשלחת מתחיל לספר סיפורי זוועה על איך מתייחסים בישראל לאסירים פלשטינים, להקניט אותנו ולהבטיח כי בקרוב יוחזרו כל היהודים שעלו ארצה לארצות מוצאם!! אני שואל אותו (במעט סרקזם) אם יקבלו אותי חזרה למצרים והוא קצת נבוך וממלמל כי יימצא סידור כלשהו.
עודד שואל האם יורשה לו להישאר כיליד הארץ והבחור, ברוב טובו, מסכים!
הולכים לישון, מצב רוח ירוד!
 
שבת 27 ביולי 68 – היום החמישי בשבי:
  בוקר שבת. לובשים מדים ועורכים מין תפילה הפגנתית אשר מכניסה ללחץ את השומרים שרצים מהר לקרוא לקצין האחראי.
מסבירים לו כי היום שבת ואנו רגילים לערוך תפילה ביום קדוש זה. הוא נרגע ואנו ממשיכים לקרוא בקול רם פסוקים מספר תנ"ך שברשותי.
 
בצהריים מגיעים מספר קצינים ומפקד הבסיס ומודיעים לנו כי הוחלט לשחרר את הנשים והילדים הישראלים, כולל שלוש הדיילות שלנו... התרגשות גדולה!  די חוששים כי זהו תרגיל ומביעים זאת בפני המפקד, אך הוא נשבע כי הכל כשורה, הנשים והילדים יוטסו לג'נבה בחברת סוויסאיר וגם אנחנו נשוחרר "בקרוב" לאחר סיום הנוהלים או כפי שהוא אומר בצרפתית -  "Formalites ".
נפרדים ברגשות מעורבים, תחילה הבנות מביעות התנגדות להשתחרר בלעדינו, אך לבסוף הן מתרצות. חיבוקים ודמעות והן נלקחות יחד עם הנוסעות וילדיהן אל המטוס.
הגברים הישראלים שנשארים, חמישה במספר, עוברים לקסרקטין שלנו, ועתה אנחנו 12 איש בצריף.
 
 
לג'מי הרס"ר עושה מאמצים לספק את מבוקשנו ואפילו "מגניב" לנו עיתון צרפתי וקפה בערב.
 
 
 
28 ביוני 68 – היום השישי בשבי:
היום מקדישים הרבה זמן ללימוד צרפתית, החבר'ה מתקדמים לא רע! בצהריים מביאים לנו את רוב המצרכים שביקשנו ואני משלם בדולרים. המחירים מופקעים אך אין ברירה! ה"מסמר" הוא רדיו טרנזיסטור שביקשנו (בהיותנו בטוחים שלא נענה) ובכל זאת הם הביאו אותו.
מובן ש"מתנפלים" עליו ומהר מאוד מאתרים את תחנת הBBC  בגלים קצרים. שם מדברים עלינו כל הזמן ואף מודיעים שהנשים והילדים שוחררו והגיעו לתל-אביב דרך ג'נבה! אבן נגולה מעל לבי!
סוף סוף מביאים לנו מגבות, לבנים וגרביים חדשים. לאחר משאל קצר בין החבר'ה, מחליטים לבקש אוכל מהבסיס מאחר והמזון של איר אלג'רי שהוגש לנו עד כה במגשים היה באמת טפל!
מביאים לנו אוכל אלג'יראי טיפוסי ממטבח הבסיס, כאשר הקוסקוס מככב בכל ארוחה. יש להודות כי זה היה טעים יותר ממזון חברת התעופה.
אחרי האוכל ממשיכים ללמוד צרפתית (הם לומדים ואני מלמד!), לשחק בקלפיםו לשמוע חדשות בכל עת מהרדיו.
מצב הרוח בהחלט סביר.
 
29 ביולי 68 – היום השביעי בשבי
היום התרגשות עצומה! מבקשים שנתלבש (רק אנשי הצוות) ומביאים אותנו לאולם הגדול, שם נוכחים נציגי IFALPA (International Federation of Airline Pilots Association ) הארגון הבינלאומי של טייסי חברות התעופה.
מעניין שעודד אברבנאל ניבא זאת יום קודם ואמר כי בטח יבקרו אותנו נציגים אלה.
הם נשמעים מאוד אופטימיים, ייפגשו עם שר החוץ האלג'יראי (בוטפליקה) ובסך הכל, מבטיחים שיעשו הכל כדי לזרז את שחרורנו.
לאחר המפגש אנחנו מוזמנים לארוחה חגיגים עם האורחים ומצב רוחנו עולה השמיימה.
באותו ערב מודיע ה–BBC על הפגישה, גם כאן נשמעת נימה אופטימית למדי.
 
30  ביולי 68 – היום השמיני בשבי
היום אין עלינו שום חדשות ברדיו! די מאכזב! מבלים את היום במשחקי קלפים ובלימוד צרפתית. אפשר לקרוא לזה "סתם יום של חול" וכאן המשמעות כפולה - רוחות חזקות מהסהרה מחדירות דרך כל חור חול בכמויות רבות. אי אפשר למנוע זאת שכן אין חלונות, רק סורגים על הפתחים בקיר! איזה "באסה"!! 
 
31 ביולי 68 – היום התשיעי בשבי
שוב אין עלינו חדשות ברדיו המדבר על צ'כוסלובקיה [האביב של פראג], דובצ'ק,  ומעט על ביאפרה, החבל האומלל בניגריה שרצה להתנתק ממדינת האם ובניו, בני ה"איבו" נשחטו והורעבו עד מוות. ...החול ממשיך להטריד אותנו ושוב אפשר לומר... עוד יום של חול!
 
1 באוגוסט 68 – היום העשירי בשבי
מרוב שעמום וחוסר מעש, מציירים שלט גדול על נייר לבן שברשותנו ועליו 5 כוכבים ומתחת : GRAND HOTEL DAR EL BEIDA- כשמו של נמל התעופה של אלג'יר. תולים זאת בכניסה לצריף שלנו.
תולים גם לוח תורנויות כשכל אחד מאנשי הצוות והנוסעים אחראי על נקיון המקום מדי יום. מחליטים פה אחד לשחרר את הקברניט עודד אברבנאל מחובה זו - הבנו שבעיני האלג'יראים הוא הסמכות העליונה ורוצים לשמור על כבודו כלפיהם. עודד ממנה אותי כדובר "הרשמי" כלפי האלג'ירים. כך למשל, כל קצין או שוטר שרצה להודיע לנו משהו, פונה אך ורק אלי (הקריאה  בקול רם:  ""Mr. Jacques!!). הקברניט מדבר אך ורק עם מפקד המחנה.
ממשיכים לשחק קלפים ועושים הפסקה מלימוד צרפתית. החבר'ה פשוט לא עושים "שיעורי בית" ואני מחליט כי עד שזה זה יקרה, אני לא מלמד!
 
 
2 באוגוסט 68 – היום האחד עשר בשבי
בלגן גדול!! אחד הקצינים עם דרגות סרן, שהתברר כי הוא סגן מפקד הבסיס, רואה את השלט וכועס מאוד. הוא מורה לנו להסירו מייד וצווח כי אנחנו עושים צחוק מהבסיס שלו! הוא דורש גם שנוריד את לוח התורנויות! הוא ממש ב"קריזה"!
 
היום אושר עצום, פיברקנו מעין אנטנה לטרנזיסטור שלנו ומצליחים בפעם הראשונה לקלוט את ק.י. בגלים קצרים. קול ציון לגולה שמשדר במספר רב של שפות. שומעים את כןהתחנות ומנסים להבין, אפילו ביידיש ! זה עצום! כמובן שרוב החדשות עוסקות בנו ואיך הממשלה שלנו במו"מ עם שלטונות איטליה, ממנה יצאו החוטפים.
יום מרגש עד מאוד!
 
3 באוגוסט – היום השנים עשר בשבי
שוב עושים רושם כשאנו מתלבשים במדים. גם חמשת הנוסעים שלא הספקתי לתארם מתלבשים במיטב בגדיהם וכולנו קוראים מספר התנ"ך. אך הנס לא קורה ולא משחררים אותנו!
 
 באשר לחמשת הנוסעים, ובכן יש אחד בשם מייזלס, מהמר מקצועי, חזר מסיבוב בבתי קזינו באירופה השני הוא מרקו קהירי, בחור מגודל שסובל ממחלות שונות וחייב לבלוע כדורים לעיתים קרובות. השלישי הוא אלקנה שמן, עובד אל-על ושחקן כדורגל ידוע שזה עתה חזר מירח דבש עם אשתו שכידוע השתחררה עם יתר הנשים. הרביעי הוא ג'ו פיטל, אף הוא עובד אל-על שחזר מחופשה עם אשתו ושני בניו הקטנים. אגב, הצעיר שבהם, נעמד במטוס מול המחבל החמוש ואמר לו שהוא לא מפחד ממנו!! אחרון הוא גדעון פז, נציג קרן קנדה לאומנויות בישראל, בחור עדין ומנומס ומתברר כי יש לנו מכרים משותפים בארץ.
ברדיו, שומעים שמזכיר האו"ם, או-טנט, החל לפעול ונפגש עם נציגי שני הצדדים (?). בערב, לג'מי מעביר לנו (במחתרת) עיתונים צרפתיים - Le Figaro עם מאמר אוהד מאוד עלינו ו- Le Monde  אף הוא במאמר אוהד המתאר את השתלשלות הענינים. מייזלס "תפס" איזה וירוס ונעשה חולה!
 
4 באוגוסט – היום השלושה עשר בשבי
דורשים במכתב בצרפתית המועבר למפקד הבסיס נאמר שהקברניט רוצה להיפגש עמו בדחיפות וכי דרוש רופא עבור מייזלס. שומעים ברדיו על פעולת חיל האוויר בירדן וגם שאו-טנט מצפה לתשובה על פנייתו לשלטונות אלג'יריה.
ברדיו נאמר גם שמלך מרוקו ונשיא טוניסיה לוחצים על נשיא אלג'יריה לשחרר את החטופים והמטוס. גאנה אף היא מצטרפת ללחצים. כולם נפגשו עם שני נציגים מאלג'יריה והעבירו להם את מחאתם ודרישתם.
 
5 באוגוסט – היום הארבעה עשר בשבי
גדעון מנצל את ההזדמנות שאין שומרים בקרבת מקום, מוציא מצלמה שהחביא מעיני הסוהרים ומצלם אותנו בלבושנו היום-יומי (מכנסיים קצרים וגופיות – מאוד חם!)
מהרגע הראשון החלטנו לגדל שפמים. אלקנה וג'ו פיטל החליטו לגדל גם זקן.
הבוקר מגיע איש השק"ם ואני מוסר לו רשימת מצרכים חיוניים החסרים לנו. לפתע מודיעים לנו כי תיערך בדיקה רפואית לכולם! אנחנו מדגישים כי החשוב ביותר הוא להביא רופא עבור מייזלס שכבר יומיים חולה. בסופו של דבר, הגיע רופא שבודק אותו ונותן לו כדורים נגד חום (מין אקמול אלג'ירי). סוף סוף מגיע מפקד הבסיס. מחוייך ומלא אופטימיות הוא מבטיח כי עד סוף החודש נשוחרר!! סוף החודש! עוד 25 ימים! ומי יודע אם זה נכון! הוא טוען כי כל העניין גורם ל"כאב ראש" גדול לאלג'יריה, במיוחד שלדבריו, הם עדיין מחזיקים במעצר את 3 החוטפים שלנו! (הוא קרא להם "אנשי הקומנדו הפלשטינים"). הוא גם מבטיח כי ינסה להסדיר את נושא ההתכתבות למשפחותינו. אני מת מגעגועים! רירי, גיאצ'ה בן השנתיים! אני מסתכל כל הזמן בתמונות שלהם ומראה לכולם.
 
meirav diary02.jpg 
   
החטופים בקסרקטין (צולם ע"י גדעון שהחביא את מצלמתו מהסוהרים)
שורה עליונה מימין: מעוז פורז, ג'ו פיטל, אני,
שורה אמצעית מימן: אבנר סלפק, עודד אברבנאל, יונה ליכטמן, מרקו קהירי
שורה תחתונה מימן: אלקנה שמן, ניר רן, מייזלס
 
בערב... הפתעה .... קוראים לעודד החוצה וכולנו במתח עצום! הוא חוזר ומודיע שאמרו לו שמעבירים אותנו למקום אחר. מתרגשים מאוד אך מלאי דאגה, מי יודע לאן יעבירו אותנו? יונה ליכטמן, מנבא שחורות ומעריך כי ישלחו אותנו לבית סוהר ממשי, אולי באמצע הסהרה! אנו מתלבשים ותוך כדי כך מגיע לג'מי ולוחש לי באוזן כי מעבירים אותנו למקום הרבה יותר טוב. אני מאמין לו כי תמיד היה הוגן כלפינו, ולא פעם היה לועג לשכנים שלנו שהובסו על ידי ישראל פעם אחר פעם. "המזל שלכם שלא נלחמתם בנו כי לבטח היינו מביסים אותכם", היה אומר.
אני לוחש את הבשורה באוזני החבר'ה, עם חרדה רבה בלב אנו עולים לאוטובוס מפואר, ומתחילים לנסוע לכיוון העיר אלג'יר, הדומה מאוד לחיפה עם אורותיה בלילה. שתי שיריוניות מיוחדות של משטרת הבטחון מלוות אותנו.
נוסעים במעלה ההר ובדרך אני מבחין בווילות מפוארות באזור השגרירויות (שוויץ, איטליה וכו'). מגיעים לחומה גבוהה עם שער ברזל שנפתח עבורנו. להפתעתנו נגלה לעינינו בניין יפהפה בעל שתי קומות המוקף בגן מרהיב. אני לא מאמין למראה עיניי! הבניין בסיגנון מאורסקי עם קישוטים רבים. מתבקשים לרדת ונכנסים למין לובי מפואר עם כסאות וספות, טלוויזיה ענקית בפינה ומולה מעין אולם עם בר ארוך. ובכן לג'מי באמת צדק!
מתקבלים על ידי אדם לבוש חליפה מהודרת שמתחיל להתנצל על שרק עתה מביאים אותנו למקום הראוי לנו. אחריו מגיע מין "Maitre d'hotel " ששואל את הקברניט מה ברצונו לארוחת הערב! זה באמת הזוי ואנו משיבים שיכין כרצונו. מיד מעלים אותנו לקומה השנייה ובה חדרים זוגיים עם מיטות וסדינים נקיים ובצמוד חדר אמבטיה עם שירותים!!! מלון חמישה כוכבים!
כולנו נכנסים מייד להתקלח (היינו די מטונפים מהמקום ההוא) ויורדים לחדר האוכל בו מחכים לנו צוות מלצרים וארוחת מלכים עם מנות ראשונות, מיני בשרים ועוד!
שוב ושוב אנו משפשפים את העיניים, מה קורה כאן? מדוע חיכו שבועיים עד שהעבירו אותנו לכאן? אנחנו מתחילים לבנות כל מיני תיאוריות מופרכות. אולי מתכננים מהארץ לעשות מבצע בשדה התעופה ולכן העבירו אותנו לכאן!
 
הולכים לישון עייפים מכל ההתרגשויות של היום. אהההה..... סדינים נקיים סוף סוף! איזה תענוג!
 
 
 
6 באוגוסט – היום החמישה עשר בשבי
בבוקר קמים ומתלוצצים שבתנאים כאלה לא איכפת להישאר כמה שיותר זמן! ארוחת בוקר עשירה באולם הגדול, מלצרים מגישים קרואסונים, באגטים עם חמאה אמיתית וריבה, קפה ריחני ואפילו חלב! בית הבראה, אמרתי כבר?
יוצאים לחצר, שם גן מטופח, ספסלים, ערוגות פרחים, הכל עומד לרשותנו. אחד המלצרים אפילו רומז כי אנחנו שכנים של אישיות מפורסמת ולאחר לחץ מתון, הוא מגלה לי שבווילה השכנה, שוכן אחמד בן-בל, נשיאה לשעבר של אלג'יריה, הנתון במין מעצר בית!
מאחורי הבניין, אנו מגלים מגרש טניס [חימר] השמור ומטופח אף הוא. לפני הצהריי, מביאים לנו רקטות וכדורי טניס! אנחנו מתחילים לשחק וזה ממש כיף.
ארוחת צהריים עם כל הכללים והמעדנים - דגים על האש ומיני סלטים ו...צ'יפס!
אחרי הצהריים מגיע נציג השק"ם ממנו ביקשנו מצרכים שונים. הוא אומר כי לא הביא דבר בגלל חוסר בתשלום של 50 $ ! עודד מאוד רוגז וטוען שאין לנו יותר כסף, אף אני אומר אותו הדבר ואם הם לא רוצים להביא לנו מצרכים, שיהיה!
זה די מרגיז שהחבר'ה האלה רוצים לעשות כמה דולרים מהצד על חשבוננו!
היום עובר לו בקלות, ללא מבקרים, וגם ברדיו לא אומרים כלום עלינו. מפרשים זאת לטובה כפי שהפתגם האנגלי אומר :"No news, good news "
בטלוויזיה האלג'יראית אומרים בכל זאת שהנשיא בומדיין שלח מכתב ארוך למזכ"ל האו"ם או-טנט. הרבה התכתבויות אך ללא הרבה תוצאות!
בערב אני מתיישב לשיחה ארוכה עם יונה ליכטמן. קשה לקבל את גישתו הפסימית והשיחה מתארכת לתוך הלילה וממנה אני לומד להכיר, להעריך ולהוקיר את האיש המופנם הזה. הוא מספר על קצה המזלג מ"חוויותיו" בימי מלחמת העולם השנייה, שמגמדות להחריד את העובר עלינו בימים אלה!
 
7 באוגוסט – היום השישה עשר בשבי
"כלוב הזהב" מתחיל להעיק עלי... אין ביקורים, אין חדשות... חלמתי הלילה חלומות זוועה, כנראה בעקבות הסיפורים של יונה! אני מסתכל שוב ושוב על תמונותיהם של אהוביי, כבר באמת נמאס!! שום פינוקים וכיבודים לא עושים עליי רושם יותר!
 
ברדיו מודיעים שבומדיין שלח מכתב "סודי" ל-או-טנט! מה יכול להיות סודי כל כך? אנחנו פה כלואים (אמנם ב"כלוב זהב") אך כלואים ושום דבר לא מבשר לנו תקווה כלשהי!
באחד מהעיתונים המקומיים בצרפתית  " El Mujahedin " נכתב כי משפטם של שני טייסים שוויצים שכבר נרקבים בכלא מעל לשנתיים, עומד להיפתח. מסתבר כי טייסים אלה הטיסו את הנשיא הקודם בן-בלה (שלפי השמועות, עצור בווילה לידנו) עם מיליוני דולרים מחוץ לאלג'יריה ויורטו בידי חיל האויר האלג'יראי.
אני לא יודע אם זה נכתב בכוונה כלוחמה פסיכולוגית נגדנו או שזה באמת נכון! מצב הרוח באדמה למרות האוכל הטוב והסביבה הנאה.
 
8 באוגוסט – היום השבעה עשר בשבי
הבוקר, לאחר הארוחה הטעימה, מגיע לפתע "Lover Boy " כפי שאנו מכנים את סגן ראש משטרת הבטחון האלג'ירי. הוא שופע חיוכים ושואל איך אנחנו מרגישים ב"ביתנו" החדש. מובן שאנו עונים שהמקום ממש נחמד אך היה עוד יותר נחמד אם היו משחררים אותנו הביתה.
הוא מתחיל להסביר כי הממשלה האלג'ירית מצפה לצעד של "רצון טוב" מממשלת ישראל והכוונה - לשחרור מחבלים  פלשטינאים מכלאם בישראל.
הוא מודיע שנעשו הסידורים המאפשרים לשלוח מכתבים הביתה דרך הצלב האדום, וכמובן גם לקבל מכתבים מהבית ואפילו חבילות! העוזר שלו מביא עמו אריזות ובהן בגדי טניס ו... נעלי טניס! מה קורה כאן? האם כל זאת כי הם מתעתדים להשאירנו אצלם להרבה זמן? למרות ה"מתנות" היפות, אני די מודאג.
מייזלס עדיין בשלו ומנבא כי נשתחרר השבת! הלוואי!
ברדיו מודיעים כי שגרירנו באו"ם, יוסף תקוע, קיבל מסר אופטימי מאו-טנט בעקבות המכתב ששלח לו בומדיין.
 
9 באוגוסט – היום השמונה עשר בשבי
הבוקר כולנו כותבים מכתבים הביתה. אני מספר כמובן על תנאי "בית ההבראה" בI אנו מצויים, אני מניח שכך עושים כל החבר'ה. הובטח לנו כי הם יישלחו במהירות האפשרית.
ברדיו, נאמר כי שר החוץ אבא אבן "מאוד אופטימי" בקשר לשחרורנו.
 
נאמר גם ששני נציגים מ-"איפלפא" (ארגון הטייסים הבינלאומי) הגיעו לאלג'יר וייפגשו עם שר החוץ בוטפליקה אשר יתן מחר הצהרה על המצב לעיתונות.
כל הסימנים מעידים כי נשוחרר בקרוב. עם זאת, המוזר הוא שממשיכים להביא לנו כל מיני פריטים שביקשנו ו"מעבר"! כמו כדורי טניס חדשים למשל. לך תבין מה המניעים שלהם!
מצד שני ברדיו מודיעים שיש אופטמיות שהדברים יזוזו בתחילת שבוע הבא... נחכה ונראה!
 
שבת 10 באוגוסט – היום התשעה עשר בשבי
 יום של יאוש טוטאלי!
קיווינו ששני הנציגים של ארגון הטייסים יבואו אלינו ויודיעו כי משתחררים ועולים על טיסת סוויסאיר לג'נבה! לא דובים ולא יער! כל היום כולם עצבניים ומתוחים. בערב אנו שומעים ששני נציגי הטייסים עזבו מבלי להיפגש עם שר החוץ. אבא אבן נפגש עם נציג האו"ם למזרח התיכון – גונאר יארינג. המתח מופג מעט כאשר מודיעים ברדיו שעיראק דורשת מאלג'יריה שתמסור לה את המטוס שלנו בתמורה למטוס צבאי שלהם שנחת בארץ! יש הרבה צחוק ומין הומור שחור מתפתח. אנחנו מנסים איכשהו להתגבר על מצב הרוח המחורבן.
 
11 באוגוסט – היום העשרים בשבי
היום מחליטים על סדר יום חדש. שיעורי הצרפתית אשר הוזנחו בציפייה לשחרור, מתחדשים אחרי ארוחת הצהרים. בבוקר, משחקים טניס! יש תלבושת, יש רקטות, כדורים ואפילו נעלי ספורט! לפחות זה! רירי... גיאצ'ה... איפה אתם? ומדוע למרות שהבטיחו, לא מקבלים מכתבים מהבית?
ברדיו נאמר שעכשיו אלג'יריה דורשת מישראל שתשחרר אסירי פת"ח תמורתנו... ואנו חשבנו כי לפחות הם יישארו נייטרלים! עצוב מאוד!
ה-BBC מודיע כי שני נציגי הטייסים חזרו לאמסטרדם והביעו אופטימיות לגבי המשך המאמצים לשחרורנו. ברדיו שלנו מודיעים כי ישראל עושה את כל המאמצים המדיניים כדי לשחרר אותנו! דיבורים... דיבורים...
היום עובר במשחקי טניס, לימוד צרפתית, ובערב משחק קלפים. ראינו סרט בטלוויזיה עם האמפרי בוגארט. אני תולה את התמונות של רירי וגיא מעל המיטה שלי.. מת מגעגועים... כבר אמרתי?
 
 
12 באוגוסט – היום העשרים ואחד בשבי
ב-BBC מודיעים כי שני מטוסים סורים נחתו בארץ! האם אנחנו עשינו זאת כלחץ לשיחרורנו? אולי גם הסורים ידרשו עתה (כמו העיראקים) את המטוס שלנו תמורתם!
נאמר גם שמזכיר האו"ם, או-טנט הסכים לבוא לוועידת מדינות אפריקה המתקיימת באלג'יר. תגובות נזעמות על כך מראשי מדינות אירופה. איך האיש הזה נותן לגיטימציה לשלטונות אלג'יריה כל עוד הם מחזיקים בנו!
ברדיו שלנו אומרים שאו-טנט הגיב על הביקורת בטענה שההזמנה נשלחה לפני הרבה זמן ואז הוא נענה לה.
כל הבוקר נערכים שיעורי צרפתית, לא יכולים לשחק טניס כי מטפלים במגרש.
נגמרו הסיגריות! הבטיחו להביא עוד היום. למזלי, הסיגריות שמביאים הם מסוג "ג'יטאן" אותן אני מעשן כל הזמן והחבר'ה די סובלים מכך! עכשיו הם יצטרכו להתרגל לטבק השחור!
 
13 באוגוסט – היום העשרים ושניים בשבי
היום מקבלים סיגריות ואספקה קטנה, הרבה שיעולים בגלל הסיגריות הצרפתיות.. אני נהנה!
 
עבר עלי לילה נורא, לא עצמתי עין והבוקר אני מטושטש לגמרי. סבלנות... סבלנות, זה המצרך החיוני ביותר כאן.
עודד אמר שהיום הוא ה-13 בחודש ומשהו טוב חייב לקרות! זה מעורר צחוק אצל כולם ו... בום! קורה משהו פנטסטי שקיווינו לו כל הזמן – ברדיו מפרסמים כי איגוד הטייסים הבינלאומי, איגוד הדיילים הבינלאומי ואיגוד אנשי התחזוקה האווירית הבינלאומי, נתנו אולטימטום לממשלת אלג'יריה שאם עד חצות הלילה לא משחררים אותנו ואת המטוס, יופסקו כל הטיסות הבינלאומיות לאלג'יר, לא יתוחזק אף מטוס אלג'יראי בכל שדות
 
התעופה! ובנוסף, אם יימשך השבי, לא יוכל אף נתין אלג'יראי לטוס בשום חברת תעופה בינלאומית שעובדיה חברים באיגודים אלה! WOW ממש מדהים!  פנטסטי! זו יכולה להיות מכה אנושה על קשריה הבינלאומיים של אלג'יריה (למעט מ/אל ארצות ערב, אני מניח).
אנחנו ממש באופורייה למרות שחלק מהחבר'ה חוששים שאולי יורע היחס אלינו עקב כך... נחייה ונראה!
 
14 באוגוסט – היום העשרים ושלושה בשבי
יום מלא ידיעות על פעולות החרם שנכנס לתוקפו בחצות (עובדה...אנחנו עוד כאן!) . הצרפתים (שהיו פטרונם של האלג'ירים שנים רבות) מהססים ומבצעים טיסה רגילה לכאן בבוקר! נבלות תמיד היו, במיוחד אחרי שדה-גול הכריז על אמברגו נשק במלחמת ששת הימים. ובכל זאת, בצהריים מודיעים על הצטרפותם. טייסי חברת התעופה הלבנונית MEA , למרות היותם חברים באיגוד הבינלאומי, מסרבים להצטרף, נאמר שגם עליהם יוטל חרם ! איזה חגיגה! ב-BBC נאמר כי ישראל הודיעה רשמית ובאופן סופי והחלטי כי היא לא תשחרר אף מחבל פלשטיני תמורת שחרורנו וכי עניין המטוסים הסורים לא קשור כלל לחטיפתנו. אנחנו מסכימים לכל מילה!
בשעות הערב.... הפתעה! מגיע סגן מפקד הבסיס הקודם ומודיע לנו שעלינו לארוז את החפצים ולחזור לאותו בסיס!! גמרנו עם החיים הטובים ואנחנו מתלוצצים בבדיחה על הגיהנום בו ישבו האנשים בצואה עד המותניים שותים תה, עד ששטן מגיע, מוחה כפיים ומכריז:                              OK fellows, tea time is over, back on your head! . 
מובילים אותנו באוטובוס עם ליווי לקסרקטין שונה. שם יש מיטות עם מזרנים ומתברר שגם עם הרבה פשפשים! אני מרגיש יחס נוקשה יותר.. צדקו אלה שאמרו כי צעדי הענישה יתנקמו בנו.
מנסים לנער את מזרני הקש ככל יכולתנו.... אני הולך לישון עם הרבה חששות.
 
15 באוגוסט – היום העשרים וארבעה בשבי
היום ידיעות על גבי ידיעות. בינתיים אני מרגיש כי האלג'ירים מתחילים להתייחס אלינו בצורה שונה. מביאים לנו אוכל קר ללא שום רצון למצוא חן. ברדיו תופס עניין החרם את רוב הכותרות. האלג'יראים חוזרים ומכריזים על נכונותם לכבד את החוק הבינלאומי, מה מוזר! עוד כיבוד כזה ואבדנו! הם חוזרים ואומרים ששחרורנו מתעכב כי החקירה לא הסתיימה! הארצות הערביות מודיעות על חרם נגדי על מטוסים ואוניות של הארצות המשתתפות בחרם על אלג'יריה. הנהלת חברת אליטליה מביעה התנגדות לחרם בעוד שטייסיה בעד. האלג'יראים אומרים כי הכל היה מתוכנן מראש וכי שני טייסי האיגוד הבינלאומי עזבו בפזיזות מבלי לשמוע את טענותיהם. הצריף שלנו מלוכלך ולאף אחד אין חשק לנקות, שוכבים על המיטות ומנסים לקרוא . השיא - בצהרים ובערב - מביאים אוכל שבקושי מספיק לשישה אנשים! בעצה עם עודד, אנחנו מחזירים את האוכל ודורשים בכל תוקף פגישה עם מפקד המחנה. הוא מגיע, מתנצל וטוען כי בואנו היה פתאומי ולא לקחו אותנו בחשבון במטבח. לבסוף מביאים ארוחות לכולם.
האלג'ראים מבקשים עזרה מכל ידידיהם באו"ם נגד החרם! איזה צביעות!
 
16 באוגוסט – היום העשרים וחמישה בשבי
בבוקר אין הרבה מה לשמוע ברדיו. האוכל משתפר ויש לכולם. פתאום... הפתעה, מביאים עוגה גדולה לכבוד יום ההולדת של עודד! מה קורה פה? מפקד המחנה מגיע וכולו חיוכים. הוא מברך את עודד ליום הולדתו ומזמין את כולנו לאולם הגדול, שם ממתינים לנו נשיא איגוד הטייסים הבינלאומי והנציג הארצי של הדיילים הצרפתים. שולחן ערוך בקפידה, עם מאכלים לרוב! הנציגים מספרים לנו כי ממשלת אלג'יריה הבטיחה להם כי העניין שלנו יידון במהירות האפשרית וביקשו מהם לבוא ולהיפגש איתנו כדי לומר לנו זאת. Big deal ! כאילו שלא שמענו את זה כבר למעלה משלושה שבועות!
 
סבלנות.. סבלנות... עודד כמעט ולא אומר מילה וגם אני שותק, למרות מאמציו של נציג הדיילים הצרפתי לעודד את רוחי. הם בוודאי מרגישים שהגיעו מים עד נפש ושכבר נחצה גבול הסבלנות! הם די מאופקים ולא מגלים שום דבר חדש. נציג הממשלה המקומית נלווה אליהם.
בחוץ גשם זלעפות, ברקים ורעמים! החבר'ה אומרים שזה סימן שגם אלוהים כועס!
הארוחה מצוינת ואנו חוזרים לצריף שלנו.
 
 
ברדיו שומעים בהפתעה כי... ממשלת צרפת מתנגדת להמשך החרם! מה אפשר עוד להגיד על הצרפתים האלה!?  
 
שבת 17 באוגוסט – היום העשרים ושישה השבי
היום שבת וכהרגלנו מקיימים את טקס הקריאה בספר התנ"ך . אנחנו מוזמנים לצאת לטיול בבוקר במקום אחר הצהריים. תקרית מאוד מביכה בין אחד הנוסעים, אלקנה והרב- סמל שלנו (לג'מי). בבדיחות דעת פזיזה כלשהי, אלקנה מקלל את "אבי הדת" שלו בערבית ("ינעל אבו דינק")! לג'מי מחוויר ויוצא בזעם מהצריף. אני, שהבנתי את משמעות הקללה למוסלמי, פוחד שיוציא אקדח ויירה בו! איזה פשלה!אני מנסה יחד עם עודד להרגיע את הרוחות ומסביר ללג'מי שזו לא קללה בכלל אלא מין ביטוי שאומרים בארץ ללא שום כוונה לפגיעה בדת! לג'מי שנעלב עד עומק נשמתו, נרגע איכשהו ואנו מתכננים לערוך מין "סולחה" בינו לבין אלקנה.
בינתיים מודיעים לנו על ביקור נוסף של נציגי צוותי האוויר הצרפתיים, טייסים, מהנדסי טייס ודיילים שמספרים כי נפגשו עם שר החוץ בוטפליקה במשך שעות וכי הוא אמר להם כי היו משחררים אותנו בהקדם לולא בעיית החרם!! הצרפתים מהססים אם להמשיך בחרם או לתת עוד צ'אנס לאלג'ירים לקיים את הבטחתם. אנחנו מפצירים בהם שלא יוותרו, יש לנו ניסיון רב בנושא ושלא ישכחו שאנחנו במזרח התיכון! רק אם תהיה הבטחה חתומה עם מועד מדוייק ופומבי של השחרור, יוכלו להסיר את החרם. נאומים יפים של עודד ושל יונה ליכטמן, הרושם הוא שהנציגים מבינים היטב את טענותינו. מאידך, נציג משרד החוץ האלג'ירי שנוכח בפגישה חוזר על עניין החקירה שעדיין לא הסתיימה! איזה חקירה? כבר יכלו לחקור את כל האוכלוסייה הפלשטינית! אנחנו מרגישים שעניין החרם מתחיל להתרופף ואכן, אחר הצהריים מודיעים ברדיו כי החרם מתבטל!! נאמר כי האלג'ירים הבטיחו שהצוות והמטוס ישוחררו בימים הקרובים ביותר. יש גם כל מיני ידיעות על כך שישחררו את הצוות בלי הנוסעים ורק לאחר זמן ישחררו גם אותם! כולנו ממש מבולבלים וחרדים למצב שבו הם עלולים להפריד בינינו. עם זאת, פה אחד אנו מחליטים שלא נשתחרר ללא הנוסעים ויהיה מה שיהיה!
ברדיו שומעים את ראש איגוד הטייסים הבינלאומי שמספר שהוא נפגש איתנו ושמצב רוחנו "מרומם"!  גם סגנו דיבר ואמר שאנו מקבלים יחס נאה ושהאלג'ירים מתייחסים אלינו כ"אורחים"! איזה שטויות! לחבר'ה האלה יש דמיון מפותח או שהם מתרפסים בפני השלטונות.
הידיעה האחרונה באותו ערב היא כי צוות זר יבוא לאלג'יר ויוציא מכאן את המטוס! איזה בלבול!
 
18 באוגוסט – היום העשרים ושבעה בשבי
יום ארוך ומייגע! הידיעות הסותרות נותנות את אותותיהן על עצבינו, כולנו מכונסים בתוך עצמנו. נצמדים לרדיו בתקווה שמשהו יזוז. בראיון לרדיו אבא אבן מכחיש כל קשר בין המטוסים הסורים שנחתו בארץ לענין החטופים באלג'יר. האלג'ירים מודיעים בחגיגיות שהמטוס שלנו יוטס ע"י צוות זר, יומיים לאחר שחרורנו. מתי? שומעים גם על התרסקות מטוס מצרי על נוסעיו. היום המיוחל נראה רחוק.. רחוק!
 
19 באוגוסט – היום העשרים ושמונה בשבי
לג'מי שנרגע בינתיים מהתקרית עם אלקנה (עשינו מעין סולחה בו התנשקו והתחבקו) מביא לנו עיתון מקומי בצרפתית. מעצבן ומצחיק לקרוא כיצד האלג'ירים מתרברבים באומרם כי "ניצחו" במאבק על
 
החרם. דברי שבח והלל לשר החוץ בוטפליקה שהודות למאמציו והאגרות ששלח למנהיגי עולם הביאו בסופו של דבר לביטול החרם. נכתב גם כי הצוות ישוחרר "רק לאחר סיום החקירה". אני לא מבין באיזה חקירה ארורה מדובר! בקול ציון לגולה נאמר כי הממשלה בארץ "עושה את כל המאמצים למען שחרור הצוות, הנוסעים והמטוס". שומעים גם על התפוצצויות בירושלים ותגובת הקהל. הBBC- עושה מזה מטעמים..
היום רואים מהחלון שמזיזים את המטוס שלנו ומסובבים אותו ב-180 מעלות.
 
 
 
 
20 באוגוסט – היום העשרים ותשעה בשבי
שוב מזיזים את המטוס ואנשים עובדים עליו, הדלתות פתוחות ורואים גם אנשים בתא הטייס...אולי זה סימן מבשר טובות! מצד שני, הפסימים מבינינו חוששים כי מכשירים אותו כדי להביאו למקום מחבוא רחוק! לך תדע!
אנו כבר רואים את זנבו של המטוס עם דגל ישראל! מראה מוזר של דגל ישראלי ענק בארץ אויב! גדעון מנצל רגע "מת" ומצלם את הסצנה הסוריאליסטית הזאת.
 
 meirav diary03.jpg
 זנב מטוס אל על שלנו לאחר שהזיזו אותו. תחת דגל אלג'יריה
 
בחדשות ביידיש אומרים כי המשפחות שלנו כתבו מכתבים והבטיחו כי יגיעו אלינו עוד הערב. איזה אושר, לקבל חדשות מהבית! כולנו בציפייה ומתח לרגע זה.
ברדיו פאריס מספרים ששני מטוסים סורים ברחו לעיראק עם כל המטכ"ל! איזה ברווז, לא אמרו שום דבר על כך בקול ישראל.
 
21 באוגוסט – היום השלושים בשבי
הבוקר שומעים בתדהמה על הפלישה לצ'כיה ועל פעילות צבאות ברית וורשה!
ממש לא יאומן, כל העת מדברים על חתימת הסכמים בין ברית המועצות וצ'כיה ו... בום, פלישה לאור יום. אמרו שהצ'כים ניסו לעצור את הטנקים בידים ריקות ובמספר בקבוקי מולוטוב ושיש הרוגים רבים ביניהם. מי יודע מה עלה בגורלו של דובצ'ק.
 
בעיתון המקומי מספרים שהתרסקות המטוס המצרי נגרמה בגלל חבלה ישראלית! הם לגמרי דפוקים! רק שזו לא תהיה עילה להחמרת מצבנו. אני מתחיל לתהות אם לא מביאים לנו את העתון המקומי כדי להעכיר את רוחנו.
רואים דרך החלון ששוב מזיזים את המטוס ומביאים אותו קרוב להנגר של "איר אלג'יר". הקצין שמביא לנו אוכל אומר שיש טכנאים של איר פראנס המטפלים במטוס. המכתבים המיוחלים עדיין לא הגיעו... איזה יאוש! ועוד כדי להוריד לי את מצב הרוח, הפסיקו כליל לדבר עלינו ברדיו, רק צ'כיה והפלישה בכל החדשות. זה מה שחסר שישכחו מאתנו לגמרי! מצד שני אולי כמו שאומרים No news… good news .
לג'מי יצא לחופשה ואיזה קצין חמור סבר מטפל בנו. כשאני שואל אותו בעניין לג'מי, הוא אומר שהוא נסע להירגע אחרי התקרית עם אלקנה! איזו בדיחה!
 
המעניין הוא שבערב אני רואה אותו דרך החלון והוא לא נכנס להגיד שלום! אולי הוא באמת עדיין כועס?
 
22 באוגוסט – היום השלושים ואחד בשבי
לאחר ארוחת הבוקר לקחו אותנו לטיול והנה לג'מי מופיע וכולו חיוכים. הוא ממשיך להיות אחראי עלינו! הוא באמת בחור יוצא דופן!
 
 
אחרי ארוחת צהריים, בא לבקר אותנו ה- lover boy, אותו סגן ראש משטרת הבטחון. הוא מביא עימו שני מכתבים בלבד עבור גדעון פז! איזו אכזבה!  יחד עם עודד אני מחליף אתו מילים קשות. הרי ידענו שמכתבים מהארץ נשלחו. הוא טוען שזה מה שנתנו לו מהצלב האדום. הוא גם רומז שאל לנו להתרגז כי העניינים זזים "בכיוון הנכון" והמטוס כבר מוכן ומוכשר לטיסה.
אין לתאר את האכזבה והייאוש האוחזים בי כשלא קיבלתי מכתב כלשהו! בערב ידיעה קצרה ב-BBC עלינו בה נאמר שנשתחרר בקרוב. ה"קרוב" הזה נראה יותר ויותר רחוק!
היום אנחנו בדיוק חודש מאז שעזבנו את הבית!!!
 
אני כותב ביומן לאור נר שהביא לי לג'מי. כולם ישנים ואני חושב על כך שמחר מתחיל החודש השני בשבי! מיד אני נזכר בסיפור על שני הטייסים השווייצים הנמקים בכלא האלג'ירי כבר שנתיים! המחשבות מדירות שינה מעיניי. מתי תבוא הישועה?
 
 
23 באוגוסט – היום השלושים ושניים בשבי (החודש השני!)
בבוקר כמעט ולא נוגעים באוכל מרוב עצבים. המתח עצום! אחד הקצינים מגיע ובידו תמונה של כל הנוסעים שצולמה ביום השני בשבי ומבקש את שמות אלה שנשארו איתנו. אחריו מגיע הסגן של לג'מי (אותו כינינו "הגאון מווילנה" מרוב שהיה מטומטם) ומבקש שוב את השמות והפעם של כולם. מתגנבת בלבי תקווה שזה אולי סימן טוב בכל זאת, כי גם כששיחררו את הנשים והילדים ביקשו את השמות.
ברדיו בחדשות היידיש מדווחים שצוות צרפתי הנמצא כבר באלג'יר יטיס את המטוס לרומא, הצוות שלנו יוטס לרומא או לפאריס בחברה זרה וכי אין ידיעות ברורות בקשר לנוסעים. גם בחדשות באנגלית אומרים אותו הדבר ואף לא מילה על גורל הנוסעים. המתח גובר, העצבים חשופים ואין סימן למכתבים מהבית.
 
שבת 24  באוגוסט – היום השלושים ושלושה בשבי
הבוקר חורגים ממנהגנו ולא עורכים טקס קריאה בספר התנ"ך. כולנו מתוחים ועצבנים. וויכוחים בין החבר'ה, עודד מתפרץ וצועק על כולם ומציע שנתחיל בשביתת רעב. אני מסכים אתו. הוא גם צועק על הקצין האחראי שלא מוציאים אותנו לטיול בוקר (בסוף יוצאים אחר הצהריים).
בכל תחנות הרדיו אין מילה וחצי מילה עלינו, רק צ'כיה מככבת. כולם בונים מיני תיאוריות ומנסים לחשב עם איזו חברת תעופה יטיסו אותנו. במשך הזמן עקבנו אחר המטוסים הנכנסים ושמנו לב שסוויסאיר מגיעה ויוצאת בשבת מוקדם בבוקר ואליטליה מגיעה ביום שישי אחה"צ. עודד לוחץ שנתחיל בשביתת רעב, יונה ומעוז מתנגדים. עודד מאיים שאם עד ה-1 בספטמבר אנחנו לא משתחררים, הוא יעשה שביתת רעב לבדו! בינתיים מטוס סוויסאיר ממריא בלעדנו! לג'מי יצא כנראה שוב לחופשה, וחסרונו מורגש. לא מטפלים בנו כמעט וכל בקשה שלנו נתקלת בסחבת ארוכה. 
נ מ א ס!!!!
 
25 באוגוסט – היום השלושים וארבעה בשבי
 המצב הולך ומחמיר, לאף אחד לא איכפת מאיתנו, מרקו חולה כבר כמה ימים ומאז, אנחנו דורשים לשווא שיביאו רופא.
שוב נגמרות הסיגריות האמריקניות שהביאו לנו מהשק"ם ובלית ברירה החבר'ה מעשנים את סיגריות ה"ג'יטאן" שלי. לוקחים אותנו לטיול בוקר וכלום לא קורה גם אחר הצהריים. ברדיו כל החדשות בכל התחנות ובכל השפות מדברות רק על צ'כיה ופלישת כוחות ברית וורשה.
רק מאוחר בלילה נמסר ברדיו שלנו וממש בדרך אגב, שאבא אבן דיבר על המשך המאמצים לשחרורנו.
 דיכאון! כמה חבר'ה טוענים כי על פי סימנים מסוימים, נשתחרר מחר! הסימנים ממש מגוחכים, כך למשל אמרו שאם הביאו לנו רק קופסה אחת של אבקת כביסה, סימן שנשתחרר!
עבר השבוע עליו דיברו נציגי האיגודים הבינלאומיים השונים שבסופו יוציאו אותנו מכאן!
אנחנו מכינים "טבלת ייאוש" עד סוף ספטמבר, ומתחילים למחוק את הימים (כמעט כמו בטירונות)! זה נראה כל כך רחוק! התיישבנו וכתבנו שוב מכתבים הביתה למרות שלא קיבלנו דבר משם.
 
26 באוגוסט – היום השלושים וחמישה בשבי
איזה יום!! נשארנו משעות הצהרים ללא סיגריות בכלל, גם את שלי גמרו! מטפסים על הקירות מרוב עצבים, אני בכל אופן! הבוקר שולחים את מרקו שידרוש רופא והוא נענה שלא יודעים מתי יבוא. מצבו הולך ומתדרדר, נגמרו לו כל התרופות שהוא חייב לקחת יום-יום.
זה כבר ממש עובר את הגבול ואנחנו מחליטים שאם עד הצהריים לא יביאו רופא, נחזיר כולנו את הארוחה. חמש דקות לפני שעת הארוחה, מגיע רופא, בודק אותו ומורה להביא לו תרופות הדומות לשלו! ממש מוזר, במיוחד שכשדרשנו בתוקף לפגוש את מפקד הבסיס, הופיע סגנו והתחיל להתנצל והסביר שהפקיד הממונה עלינו נסע העירה ועדיין לא חזר. הוא גם שמע שאנחנו רוצים לשבות רעב! אמרנו שלבטח יש מיקרופונים, מחפשים אך לא מוצאים! ברדיו מודיעים כי מזכיר האו"ם או-טנט שלח שליח מיוחד לאלג'יר לטפל בעניין שלנו. אוף!!.. שנצא כבר!
 
27 באוגוסט – היום השלושים ושישה בשבי
אני שם לב שהיום מתחיל השבוע השישי שלנו כאן! הזמן אמנם זוחל אך בכל זאת עובר! מביאים לנו את העיתון המקומי ואני מתרגם לחבר'ה מה שכותבים עלינו: פגישה ארוכה בין שליח האו"ם לבין הנשיא בומדיין.
אני מנתח את המצב ומגיע למסקנה שעל הממשלה האלג'ירית מופעלים לחצים משלושה כיוונים – איגוד הטייסים וצוותי האוויר הבינלאומי, למרות שכולם התייאשו ממנו, שלטונות איטליה, שמשטחה עלו החוטפים למטוס והם מרגישים אחריות לחטיפה, והאו"ם שמתחיל גם הוא להפעיל לחץ.
אני מעריך שנצא עם מטוס אליטליה שיגיע ביום שישי. עודד הרבה יותר פסימי וטוען שאם העניין עובר לאו"ם אז זה "ברוך, שכן כבר הוכח כי היחסים הלא מעט טעונים בין ישראל והאו"ם ("או"ם שמום".. זוכרים?). ברדיו שלנו נאמר ששגרירנו באו"ם נפגש עם או-טנט והגיש לו איגרת מחאה חריפה. יש אף ידיעות שנשתחרר בימים הקרובים! הלוואי!! אפילו מכתבים לא מגיעים ומפקד הבסיס עדיין לא בא להיפגש עם עודד לפי בקשתנו.
מאידך, הערב מביאים לנו מלאי של סיגריות, מקומיות, אמריקניות ו... הג'יטאן שלי! זה די מרגיע! מביאים לנו אפילו בקבוק יין!
 
28 באוגוסט – היום השלושים ושבעה בשבי
ושוב ידיעה בעמוד האחרון של העיתון המקומי: ישראל מסכימה לשחרר שבויים פלשטינים תמורתנו!! לפי הכתוב, הם יוטסו לאירופה במטוס הצלב האדום, מספר ימים לאחר שנשתחרר. מעניין שזה מופיע בקטן ובעמוד האחרון של העיתון, כאילו שהם בעצמם מפקפקים בידיעה! ברדיו שלנו נאמר כי תקוע דיווח על המאמצים שעושה או-טנט בעניין שלנו. הוא מסר שקיבל מאו-טנט איגרת ושיבח את פעולותיו!? אף מילה על שחרור האסירים הפלשטינים בתמורה לשחרורנו.
אני בכל זאת דבק בתיאוריה שלי שנצא עם מטוס אליטליה בשישי או שבת! דעתי מתחזקת כששומעים שמזכיר האו"ם או-טנט מאיים שהוא לא יופיע בוועידת מדינות אפריקה האמורה להתקיים באלג'יר בתחילת ספטמבר. אני לא מאמין שבומדיין ירשה לעצמו סטירת לחי כזו לאור המאבק האדיר שהיה בין המדינות האפריקניות בנושא אירוח הוועידה.
באופן מוזר דווקא היום מביאים לנו את כל המצרכים שביקשנו - לבנים, גרביים, חולצות ואף נעליים וספרים! מה קורה פה... עושה רושם שאנחנו נשארים כאן לנצח! מצב הרוח כמו יו-יו, למעלה ולמטה במהירות האור!! אם השחרור קרוב כל כך, מדוע פתאום מביאים מצרכים? רק אלוהים יודע! לו רק היו מביאים לנו מכתבים מהבית! דיכאון... דיכאון...! ובנוסף לכל זה, משתוללת סופת חול אדירה וכולנו מכוסים חול צהוב מהסהרה.
 
29 באוגוסט – היום השלושים ושמונה בשבי
הבוקר מופיע הסרן, אחד מסגני מפקד הבסיס שהיה כל כך כעוס כאשר יצרנו את השלט grand hotel dar el beida , כולו חיוכים ושואל לשלומנו, האם מספקים לנו את כל המצרכים שאנחנו מבקשים וכו' . פתאום נעשה נחמד האידיוט הזה שכל כך צעק בהסירו את השלט.
בצהריים מופיע סוף סוף מפקד המחנה, לבוש אזרחית... עם נעלי בית!! איזה חוסר רשמיות! שואל בשלומנו ואומר שכל העניינים כבר הוסדרו וכי השחרור הוא עניין של ימים ספורים, פחות משבוע!! הוא מאוד מתנצל על אי הנוחות שנגרמה לנו במשך השהות וכי הוא עשה את המקסימום כדי להקל עלינו! בטח! עכשיו קל לו לדבר! הוא גם מוסיף תקווה שנזכור אותו לטובה כשנחזור הביתה! איזה אידילייה!
 
 
עכשיו אני משוכנע שמשתחררים צ'יק צ'ק! לא יכול להיות אחרת עם כל המילים וההתנהגות של המפקד ושל סגנו!
כולנו במצב רוח מרומם! אבל... ברדיו שלנו אומרים ששום דבר עוד לא סוכם, עדיין אין תזוזה ואין הסכם בענין שחרורנו! בום! מצב הרוח צונח לאדמה!!
ובכל זאת, כאופטימיסט בלתי נלאה, אני משוכנע שאנחנו יוצאים בקרוב מאוד.
שואלים את המפקד על מכתבים, אך הוא טוען שאין לו מושג, מאידך הוא שואל אם קראנו את המאמר בעיתון המקומי על שחרור אסירים פלשטינים.
 
30 באוגוסט – היום השלושים ותשעה בשבי
היום חולף עובר לו ושום דבר לא קורה... להיפך, ברדיו שלנו חוזרים על הידיעה כי או-טנט מאיים שלא ישתתף בוועידה לאחדות אפריקה אם לא נשוחרר. אני תוהה על ביקור מפקד המחנה וסגנו אתמול. האם היתה זו פעולת הסחה והרגעה או שבאמת מתבשל משהו!
הבוקר יוצאים לטיול במשך יותר משעה וחצי. בפעם הראשונה אני רואה מטוס של איר פראנס נוחת. על פי העתון המקומי מחר אמור להיפתח כאן יריד בינלאומי. כתוב גם על מטוס האנטונוב המצרי שהתרסק וחושבים כי היתה התפוצצות בתא הטייס. ברדיו משה דיין מאיים על המצרים בעניין חייל שחטפו בתקרית ליד העיר סואץ.
העיתון המקומי מלא ידיעות על ישראל שכביכול מאיימת לפתוח במלחמה נגד ירדן!!
 
31 באוגוסט – היום הארבעים בשבי   
ח ו פ ש !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
השבת הגדולה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!
הבוקר, בשעה שבע ועשרים, נכנס הרס"ר לג'מי לאחר תקופה ארוכה שלא הופיע וצורח בקולי קולות:" Mr. Jacques !!!!!! יש לכם ביקור"! יש לי הרגשה שזהו-זה! יוצאים! איזה אושר! אחרי דקות מספר מופיע ה-Lover Boy ומבקש שתוך 10 דקות נהיה מוכנים לצאת! לוקח לנו 3 דקות להתלבש ולהיות מוכנים. מגיע איזה סגן משנה ומבקש שנעביר את כל החפצים שלנו לטנדר שעמד בקרבת מקום. מלווים אותנו לאולם הגדול, שם מחכים לנו השגריר האיטלקי והמזכיר הראשון של השגרירות, נציג הצלב האדום ונציג ממשלת אלג'יריה. יש גם צוותי טלוויזיה מקומית. מיד שואלים את נציג הצלב האדום מה קרה עם המכתבים שהיינו אמורים לקבל מהבית. הוא נשבע כי מסר את כולם לנציגי אלג'יריה! השגריר מודיע לנו כי אנו יוצאים לרומא במטוס אליטליה בעוד 45 דקות.  
פנטסטי! מתברר שהמטוס שוהה בלילה באלג'יר! ניחשתי נכון!
מצלמים, מדברים, ורצים למטוס אליטליה במדים, שם פינו עבורנו את המחלקה הראשונה. הדיילת לא מבינה מה קורה, וכשאני מספר לה באיטלקית היא מתפלאה: "אתם עדיין כאן!?"
נ.ב. הייתי כל כך בטוח שיוצאים היום עד כי אמש גילחתי את השפם ששיווה לי פרצוף של מחבל עיראקי!! ה ה  ה ה ...
 
meirav diary04.jpg
החטופים במטוס אליטליה כפי שגדעון פז צילם
שורה אחרונה – עבדכם הנאמן, לשמאלו דיילת אליטליה. מצד ימין: רן ניר, ג'ו פיטל, אלקנה שמן, עודד אברבנאל, אבנר סלאפק, מעוז פורז.
 
 
אחרית דבר
 
הדברים המובאים להלן לא נכתבו ביומן מטעמים מובנים. אני מתאר כאן את שקרה לאחר השחרור מאלג'יר.
 
נחתנו ברומא ומייד הקיפו אותנו צלמי טלוויזיה ועיתונאים ושאלו אלפי שאלות. חיכו לנו גם אנשי צוות של אל על (אני זוכר את אוסקר קנבל) שהיו במעבר ברומא וחיבקו אותנו עם דמעות בעיניים.
מנהל תחנת רומא , ניסים שריג וסגנו דני קסטן ז"ל, כמעט יצאו איתנו במחול ראה תמונה) ועשו הכל כדי שלא יטרידו אותנו. הם ממש הבריחו אותנו במיניבוס למעונו של ניסים שריג מחוץ לרומא. למרות זאת הגיעו לבית שני עיתונאים ישראלים, אורי דן ממעריב וישעיהו בן-פורת מידיעות אחרונות (שניהם ז"ל).
 
 meirav diary05.jpg
ירידה ממטוס אליטליה ברומא (31 באוגוסט 1968)
מימין: נסים שריג, ג'ו פחטל, דני קסטן, אלקנה שמן, שוטר איטלקי, עודד אברבאל, יעקב וויס, אני, מעוז פורז, אבנר סלאפק
 
תוך כדי שהותי בבית שריג שמעתי שידידי הטוב, כלכל בכיר יורם שווננפלד נמצא עם צוותו במלון ברומא ועתיד היה להחזיר אותנו ארצה. שמעתי גם שהוא חולה עם חום במיטה ומה הייתה תדהמתי ושמחתי כאשר ראיתיו מגיע, כולו לוהט מחום באומרו שלא היה מחמיץ הזדמנות זו בחיים! המפגש היה ממש מרגש ובילינו את אחר הצהריים במנוחה. ניסים ומשפחתו עשו הכל על מנת להנעים לנו את השהות.
בערב אמרו שמרדכי בן ארי, מנכ"ל אל-על ופמלייתו, מלווה בשר התחבורה דאז, משה כרמל, יבואו לרומא במטוס מיוחד כדי להחזיר אותנו ארצה! איזה כבוד!
נודע לנו גם שהמטוס שלנו ייצא עוד הלילה מאלג'יר עם צוות מ"איר פראנס" לפאריס ומשם עם צוות שלנו לתל-אביב.
 
בערב הוזמנו כולנו לארוחת ערב מפוארת במסעדה איטלקית ולקראת חצות עלינו למטוס המיוחד בדרכנו ארצה... איזה חלום!!!
 
 
 meirav diary06.jpg
סוף סוף בבית! ירידה מהמטוס בלוד
מימין למעלה: אלקנה שמן (מאחורין מוסתר ידידי יורם שווננפלד), עבדכם הנאמן ומעוז פורז
 
 meirav diary07.jpg
פגישה ראשונה עם אשתי רירי בנמל התעופה
 
 
המטוס שלנו מאלג'יר הגיע כמעט באותו הזמן ללוד ומיד עלינו עם מעוז פורז ומצאנו את תעודת הטייס שלו בין ריפודי הכיסאות - בדיוק היכן שהחבאנו אותה!
 
 
 meirav diary08.jpg
 קבלת פנים בנמל התעופה
מימין: אחי הצעיר אליהו, אבי ז"ל, ידידתנו היקרה רקלי, אני, אחי השני שמוליק
 
 
meirav diary09.jpg

מסיבת שחרור שאורגנה ע"י אל-על במשרד הראשי בלוד
מימן : ניר רן, יונה ליכטמן, אלקנה שמן, מעוז פורז, אבנר סלאפק, ג'ו פיטל, יעקב וויס, נירה יבניאלי, ג'ודי אבנד, אנוכי, עודד אברבנאל ומרדכי בן-ארי נושא דברי ברכה
 
 
 
meirav diary10.jpg
 בוועד הפועל של ההסתדרות כחודש לאחר חזרתנו
מימין: יונה ליכטמן ז"ל, אני, מספר על חוויות השבי, מזכ"ל ההסתדרות ירוחם משל ז"ל ומנכ"ל אל-על מרדכי בן-ארי ז"ל
 
 
 
תם ונשלם