השבת והשביתה הגדולה / מאת יוסי דין
מראיינת כרמל בעהם – דיילת אויר
 
השנה היא  שנת 1982, אני עובד כטכנאי אלקטרוניקה באל על, ויוצא למילואים בצפון במסגרת מבצע שלום הגליל.  
באותם ימים, סבלה החברה מסכסוכי עבודה רבים בעניין תנאי עבודה ושכר של מגזרי עבודה שונים בחברה. מרבית סכסוכי העבודה היו נעוצים ב"תחרות" בין  11 ועדי העובדים השונים שהיו קיימים בחברה, על השגת שכר ותנאי עבודה מיטביים לעובדיהם.   באותם ימים הייתה התמרמרות  גדולה (ולווא דווקא מוצדקת ) בקרב דיילי האוויר בחברה, על תנאי ההעסקה שלהם והגבלות שונות שהופעלו עליהם. בספטמבר 1982 הגיע התסכול לרמות שיא וכל דיילי האוויר החליטו לצאת בשביתה ולא להגיע לטיסות. בשיאו של המשבר, הושבתה כליל פעילות החברה למשך כארבעה חודשים (למעט טיסות מטען). בסופו של דבר, החליטה ממשלת ישראל על סגירת החברה.
עובדי החברה נשלחו לביתם לארבעה חודשים שלמים. רוב עובדי החברה ישבו בבית, וקיבלו משכורת מממשלת ישראל. כולם פרט למספר מצומצם של עובדים שהפעילו טיסות מטען בלבד.
כל הנוסעים שרכשו כרטיסים קיבלו פיצוי, על חשבון הממשלה, או הועברו לחברות אחרות. הנזק היה בלתי ניתן לשיעור.
הסכסוך עם דיילי האוויר והשביתה שהוכרזה על ידם שימשו את הממשלה כסיבה (או תרוץ) למהלך סגירת החברה, עליו הכריזה הממשלה, כצעד פוליטי ששימש להקמת הקואליציה של ממשלת בגין השנייה:
בשנת 1982 הקים ראש הממשלה מנחם בגין את ממשלתו השנייה.   הוא שקד על הקמת  קואליציה רחבה ופנה אל המפלגות הדתיות שמהציבו לו תנאי ברור - חברת התעופה הלאומית אל על לא תטוס בשבת.
צריך להבין שעד אז אל על הפעילה טיסות בשבת. לא הרבה, לא בכמויות גדולות, אבל היא פעלה והובילה על מנת לעמוד בתחרות בשוק. החברה כולה עבדה גם בשבתות, וכך גם העובדים.
משהגיעה השמועה לאוזניהם של העובדים בחברה- החל כעס גדול. לא רק בשל העובדה שהשינוי הדרמטי ייפגע בהכנסות ובפרנסות של אלפי עובדים, אלא שהשינוי הגדול בחברה נתפס כפגיעה ועלבון במוניטין ובשם הטוב של חברת אל על האהובה.
העובדים, שישבו עכשיו זעומים בבית- החליטו לצאת במחאות נגד איסור השבת. הם הגיעו לטרמינל והתנכלו לנוסעים חרדים שהסתובבו שם. אל העיתונים הגיעו גם מקרים קיצוניים יותר של מכות ויחס משפיל מצד עובדים לנוסעים החרדים. הם האשימו את החרדים בכל העניין וחיפשו דרך להוציא את הכעס.
באותו יום ישבתי באוטובוס בדרך למילואים, והתיישב לידי חבר שלי, ריימונד קירשנר- חרדי, עולה מאנגליה, בעל חברת טיולים "רימון". הוא הביט בי בדאגה ושאל אותי "יוסי, אם הייתי עכשיו בטרמינל, היית מרביץ לי...?"
אני לא האמנתי למשמע השאלה. העניינים כנראה יצאו משליטה. כל המצב, השביתה והגזירות, הביאו את העובדים למצב של מרד של ממש.
על רקע זה, התקיים משא ומתן אינטנסיבי בין נציגי העובדים לממשלה ולהנהלת החברה, שהבשיל לכדי הסכם קיבוצי חדש לכלל עובדי החברה ואפשר את חידוש פעילות החברה בחודש ינואר 1983, תוך יישום תוכנית הבראה.
הועד וההנהלה הצליחו להגיע לידי הסכמה- כאלף עובדים פוטרו. חלקם עזבו בהסכמה, חלקם מראשי המאבק. והתנאים? כאן נעשו שינויים של ממש.
לחברה מונה מנכ"ל חדש – רפי הר לב וגם הנהלת משאבי האנוש התחדשה. הונהגה שיטת ניהול חדשה והנהלים בחברה הפכו לנוקשים וברורים יותר, וכך גם הציפייה מהעובדים.
ראשית, הוסכם על הקמת ועד עובדים אחד שיחליף את כל הועדים השונים.
נציגות העובדים המשותפת יוסדה בהסכם 1982 כמי שתשמש כנציגות של כלל העובדים ותהיה מורכבת מנציגים של כל מגזרי העבודה באל-על, והיא החליפה את כל הועדים שייצגו את מגזרי העבודה השונים באל על עד אז. תכלית הקמתה של הנציגות הייתה לייצב את יחסי העבודה בחברה על ידי גוף שישים לנגד עיניו את האינטרסים של כלל עובדי החברה. ברוח זו פועלת הנציגות המשותפת מאז.
שנית, הוסכם על תנאי פנסיה. עד אז כל עובד יכול היה לפרוש בכל גיל ולדון בתנאי הפרישה שלו במשא ומתן ישיר מול ההנהלה. לא עוד. מאותו יום והלאה הושג הסכם אחיד לפורשי אל על המעגן את זכויותיהם ומאפשר להם לצבור פיצויים כבר מיומם הראשון בחברה.

העובדים הם לב העשייה בחברה
עד יומי האחרון בחברה האמנתי, ואני עדיין מאמין, שהחברה הזו נוהגת בעובדיה בכבוד. נכון, יש הרבה עובדים ויש צורך במערכת מסודרת של נהלים והסכמים, אבל החברה יודעת לחרוג מן הכלל כשיש מקרה יוצא דופן, ולצאת לעזרתו של עובד בתנאים מסוימים. אני זוכר מקרה של עובד שנזקק לניתוח לב או עובד שנפצע והפך לנכה- ומקרים רבים נוספים, והחברה מצאה את הדרך לסייע ולגייס את המשאבים הדרושים.
העובדים בחברת אל על הם לב העשייה, ולכן היה חשוב להנהלה ולוועד העובדים לקבל אל החברה אנשים מקצועיים ואיכותיים ככל הניתן. בשנת 1997 במהלך עבודתי כראש אגף  משאבי אנוש, דאגנו בהנחיית המנהל הכללי דאז – יואל פלדשו, להוציא אל מחוץ לחברה את תהליך מיון וגיוס העובדים. התהליך הקודם שנעשה בצורה פנים ארגונית היה נתון להשפעות ולחצים של אנשים שדאגו לקדם אנשים משלהם שלא בהכרח התאימו לפרופיל הגבוה שקיווינו ליצור לעובדים בחברה. בתהליך ארוך ומוקפד בליווי המנכ"ל וצוות אגף שירות בטיסה בתקופה ההיא, הגינו את הראיון לקבל לעבודת דיילי אויר רק מועמדים שיש להם ניסיון עבר בשירות, כך שהחברה תתעשר בעובדים שכבר מכירים את השוק בחוץ ויודעים להעריך את התנאים בחברה ואת העבודה.
המיונים הועברו למכונים חיצוניים ולא הייתה עוד אפשרות להשפיע על הגורם הממיין. הצעדים האלה גרמו למהפכה ברמת השירות באל על. השירות באוויר ובקרקע קיבל תנופה משמעותית.
עד 2003 עבדו העובדים הזמניים עד 5 שנים והחברה לא העניקה קביעות כי הייתה התנגדות מצד שני גופים- מחד, דיילי האוויר הזמניים ביקשו לשפר את תנאיהם ומאידך, הדיילים הקבועים התנגדו שיצורפו דיילי חדשים
מחשש לפרנסתם. 
עד יום פרישתי, עמלתי לשכנע את הדיילים לחתום על הסכם קביעות, מבלי להתייחס לתנאים, על מנת להישאר בחברה ולהלחם על הטבות בתנאים לאחר מכן.  סמי מתתיה ומאיר שרביט מאגף דיילים ושיפרה מאגף ההזמנות הובילו את הנושא וכחברי הועד  החליטו לחתום על הסכם העבודה שאפשר מתן קביעות, הסכם שקיים עד היום.
 
השיטה הנהוגה היום של חמש שנות עבודה לעובדים הזמניים נהגתה בזמנו על מנת לאפשר לחברה להימנע מהבאת עובדי קבלן מבלי שכוח האדם של החברה יתנפח בצורה משמעותית. ההנחה הייתה שהעובדים יירכשו ניסיון בעבודה ויוכלו למצוא אחר כך עבודה בקלות מחוץ לחברה.
כמובן שלשיטה זו יש יתרונות ויש חסרונות. אחת מהמגרעות של השיטה זה השירות שנפגע והניסיון שהולך לאיבוד, או ניסיון שנצבר ועובר לארגונים אחרים- אבל השיטה הזאת מאפשרת את הויסות שהחברה הזאת צריכה. התקווה היא שהשיטה אפשרה, ועדייו מאפשרת, שהעובדים הטובים יישארו איתנו.

יוסי דין
החל לעבוד בחברה בשנת  1962 כטכנאי רדיו בתחזוקה ישירה.
לאחר שנתיים עבר לבתי המלאכה כטכנאי אלקטרוניקה, ובהמשך שימש כמפקח צוות, מנהל עבודה ומנהל מחלקה.
משנת 1985 ועד שנת 1993 שימש כחבר נציגות העובדים.
 
בשנת 1994 עבר לתפקיד מנהל שירותי רווחה באגף משאבי אנוש .
 
בשנת 1997 התמנה  לתפקיד ראש האגף.
 
פרש מאל על בסוף שנת 2003.
 
החל משנת 2006 משמש כיו"ר עמותת ותיקי אל על – עמותה המאגדת את גמלאי החברה ומקיימת פעילויות מגוונות ורבות לציבור הגמלאים.
 
 
 
 
yosi din.jpg
 
 
yosi din168.jpg