כתבה 45 – אל על והמגזר הדתי – ניו-יורק 1982
 
מאת ד"ר לובה וולק
 
בשנים 1980 עד 1983 הייתי מוצבת ע"י אל על בניו-יורק בתפקיד סגנית ולעתים n"n נציג אל על לארה"ב. תפקיד זה הביא אותי חיש מהר למערכת קשרים עם המגזרים הדתיים של יהדות ניו-יורק על מרכיביהם השונים, כולל את החצר של הרבי מלובביץ וגם אחרים. הרי כמה סיפורים מתקופה זו המאירים את מערכת יחסים אלה מכמה זוויות. 
 
  1. המזוזות.   בבוקר גשום אחד ישבתי במשרדי (אז בשדרה השלישית בניו-יורק) וראיתי וגם שמעתי את מזכירתי דרך הדלת החצי פתוחה מתווכחת עם שני אברכים בתלבושת המסורתית, אשר ביקשו לשוחח עמי. אמרתי לה בטלפון שתתן להם להיכנס.  הם הופתעו כמובן שהמנהל אליו רצו לפנות הוא אישה אך התאוששו מהר והציגו את מבוקשם והוא: לבדוק את כל המזוזות במשרד, חיצוניות ופנימיות, כדי לבחון את כשירותן ואולי הצורך בהחלפתן. "מהו הדבר שאתם מבקשים לבדוק – שאלתי – האם הלחות באויר חדרה פנימה והשחיתה את הכתוב?" – "כן, כן – ענו שני האברכים בקול אחד – אנחנו רואים שהגברת מבינה את הנושא ואפילו מצויה בו". השתדלתי שלא להסמיק מהמחמאה ושאלתי אותם לאן הם משתייכים, האם הם מחצרו של הרבי מלובביץ' או מקבוצה דתית אחרת והם אמרו כי הם היו בחצרו של הרבי אך נטשו ועכשיו אינם משתייכים לאף קבוצה מוגדרת. "אני לא שוללת את הצורך לבצע את הבדיקה – אמרתי להם – אבל נראה כי רצוי לבדוק מי התקין את המזוזות ולאפשר לגורם זה לבצע את הבדיקה ולהחליף מה שטעון החלפה – מה דעתכם?" – הם הניעו את ראשיהם בהתלהבות מהחלטתי. התקשרתי עוד בנוכחותם למנהל המשק של אל על אשר הצטרף מיד אלינו וסיפר כי המזוזות הותקנו ע"י אנשי חצרו של הרבי מלובביץ והוא יזכיר להם את הצורך בבדיקה וכך אמנם עשה. שני האברכים נפרדו מאתנו מרוצים וגאים על התפקיד שמילאו.  הלובביצ'ים הגיעו כמה ימים לאחר מכן, ביצעו את הבדיקה, החליפו את אשר היה טעון החלפה והודו לי מאד שעמדתי על זכותם לבצע את הבדיקה.  ולכאורה היה זה סוף הסיפור. אבל רק לכאורה.
  
2. חג סוכות  ומי רשאי לברך על האתרוג?   לאחר פרשת המזוזות, כנראה שמישהו בחצרו של הרבי מלובביץ' סימן לו כי יש למי לפנות במשרדי אל על, אפילו שזו אישה!. בהתקרב חג הסוכות הופיעו במשרדי 2 נציגים מהחצר המפורסמת והציעו שאברך על האתרוג. שאלתי מופתעת , האם נהוג כי אישה תברך על האתרוג? הם הסבירו כי אין זה מקובל כי אי אפשר לחייב אישה לעשות זאת כאשר מוטלים עליה תפקידים חשובים וחיוניים אחרים בבית שאין היא יכולה לדחותם מאחר והם דורשים את תשומת ליבה המידית כגון טיפול בתינוק, ועוד. מאידך זוהי מצווה שאין מקום למנוע אותה מאישה. מאחר שלא מצאתי סביבי במשרד שום תינוק בוכה אשר תובע את תשומת ליבי, ברכתי בהנאה רבה, זו הפעם הראשונה בחיי, על האתרוג.
     הסיפור לא נגמר בכך.
 
3. חג פורים וקריאת המגילה.   
שבוע לפני חג פורים הגיעה הבקשה להרשות לכמה מרבני חצר לובביץ' לקרוא לעובדים שלנו את מגילת אסתר ולהרשות למטרה זו שימוש בחדר ישיבות של המשרד והן לפרסם הודעה על לוח המודעות של המשרד. טוב, כמה ימים אפשר למתוח את חג פורים – חשבתי בליבי - לכל היותר שלוש קריאות –אחת ליום. הסכמתי. יש לציין כי הארגון היה למופת, ביקשו תוספת של רבע שעה כדי לא לקרוא בריצה, הביאו עמם אוזני המן כדי לכבד את המשתתפים. היה בסה"כ אירוע יפה. שמתי לב שמי שהשתתף בקפדנות בכל קריאה היו 2 פקידות ממוצא אפרו-אמריקני (כמובן, לא יהודיות), אשר גם לא ידעו עברית ועל כן לא יכלו להבין את תוכן הנקרא. אף שהקורא טרח מדי פעם להסביר את הסיפור במשפט אחד או שניים באנגלית. שאלתי אחת מהן אם הסיפור מענין אותה והיא ענתה לי:But it is such a wonderful story and the sound of Hebrew is so beautiful and so musical!".
בתחנת אל על בנמל התעופה ביקשו החבדניקים לחלק אזני המן לנוסעים. מנהל התחנה טלפן לספר לי כי נתן להם אישור לכך, אף שהבלגן היה עצום בעקבות כך, אך איכשהו כלם יצאו מרוצים. "עלינו לזכור שזהו מגזר לקוחות גדול וחשוב בשביל אל על וישראל היא עבור רובו היעד החשוב ביותר, אם לא היחידי" סיכם בצדק רב מנהל התחנה .
 
4.      לישראל במטוס הודי?.  זמן מה לאחר מכן מלאתי את תפקיד נציג החברה, אשר היה בביקור בישראל. יום אחר טלפן אלי מנהל התחנה שלנו בנמל התעופה וסיפר לי כי קבוצה גדולה של יהודים דתיים עם משפחותיהם, אמורה לצאת בטיסת הלילה לישראל, לדבריו "כמעט חצי מטוס ג'מבו". הוא ביקש מאד כי אגיע לנמל התעופה לפני היציאה כדי להגיד כמה מילים לנוסעי הקבוצה, לברך אותם על נאמנותם לאל-על וכו'. לא אעמיד פנים שנסיעת הלילה לשדה התעופה קסמה לי אבל הסכמתי לבוא, כי היה לי ברור שזו בקשה מוצדקת. הגעתי כמבוקש קרוב לחצות, אמרתי כמה מילים יפות לקבוצה ושוחחתי אם אחדים מהם. כאשר פניתי לצאת סיפר לי מנהל התחנה כי חסרים לו מעל עשרה איש מהקבוצה שטרם הגיעו. נפרדתי ממנו וכשיצאתי החוצה ממתחם אל על ראיתי פתאום קבוצה של מעל 10 איש בתלבושת דתית מסורתית עושים דרכם לכניסה של מתחם החברה ההודית איר-אינדיה. "אלה בטח הנוסעים שלנו שחסרים למנהל התחנה והם רצים בטעות למתחם של החברה ההודית." הנחתי. חזרתי למתחם אל על לחפש את מנהל התחנה כדי לבשר לו שמצאתי את הנוסעים העבודים שלו. הוא פגש אותי בחיוך רחב ובישר לי שהנוסעים החסרים הגיעו. "לא יתכן – טענתי – כי ראיתי אותם כרגע נבנסים למתחם "איר אינדיה", כנראה בטעות! "לא בטעות – הגיב מנהל התחנה – אלה שראית הם באמת נוסעי החברה ההודית. לא מעט יהודים דתיים טסים בחברה זו כנראה מפני שמקבלים כל מיני הנחות. ´ומה בקשר לכשרות? – שאלתי. "זה פשוט מאד – ענה מנהל התחנה -. איר-אינדיה  קונה מנות מזון כשר למהדרין במפעל המזון של אל על בנמל התעופה. כל החברות עושות את זה. לפי הצורך. היתרון הנוסף של איר-אינדיה  בעיני המגזר הדתי הוא שחברת תעופה זו אינה מחזיקה בטיסות מנות המכילות בשר חזיר בגלל האוכלוסיה המוסלמית של הודו ובמקרים רבים גם לא בקר בגלל האוכלוסיה ההודית הדתית הרואה בפרה חיה קדושה."  "האם נמנע מחברות תעופה אחרות לקנות ארוחות כשרות בחברת המזון של אל על? – שאל מנהל התחנה – לא נראה לי. רק נרגיז את כלם ונמנע מעצמנו את ההכנסה ממכירת מזון כשר." בנראה שצדק.